עולם הסמלים ותורת המשחק

האדם המשחק
זהו שמו של הספר המרתק של יוהאן הויזינחה. עולמנו בנוי משכבות של משחק. כתינוקות אנו משחקים, כאימון, ולשם רכישת מיומנויות - לקראת חיינו הבוגרים. כילדים אנו משחקים, כשיקוף של ה'עולם האמיתי'. כמתבגרים אנו משחקים, כאילו המשחק ותוצאתו הם העולם האמיתי. כמבוגרים - מערכות שלימות בחיינו מתנהלות כמשחק. הויזינחה מציין כדוגמא את גלימות השופטים, כמשקפות את הרעיון העמוק כי "העולם הוא במה". צבא, משמרות המלוכה, סדרי השלטון, קוקטיילים ופוליטיקה, בחירות ופריימריז - ניתן בהחלט למצוא בהם יסודות תיאטרליים של משחק.
באיזו רמה מסתיים המשחק ? מתי מתחיל 'העולם האמיתי' ? - אריסטו סובר שזה קורה באינסוף. (ראו גם את ספרו של אורי רפ, "עולמו של המשחק", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת.) כלומר, העולם בנוי משכבות של משחק, כשמשחק ברמה אחת משמש בסיס ואימון למשחק ברמה גבוהה יותר.
האם הדבר מוריד בערך ההתנהלות של המציאות ? האם אין היא 'רצינית' מספיק ? - להיפך, אומרים לנו. משחק כשלעצמו הוא הרמה הגבוהה ביותר של העשיה. בלי ציפיה לרווח ולתגמול. משחק לשם המשחק. לשחק את המשחק הכי טוב שאפשר. לשם השכלול והמצוינות כשלעצמם. לשם הפקת המיטב מתוכנו.
המשחק ודרך הסמל
לשם מה הובא עיקרון המשחק כאן, כשהמדובר הוא בדרך הסמל ?
דרך הסמל דומה לעיקרון המשחק. השימוש בסמל הוא בכדי להצביע על רמה גבוהה יותר מהקיימת. ושם, משמוצה הסמל - ניתן, ורצוי, להפגש בסמל מאיכות גבוהה יותר, מקיפה יותר. וכן הלאה. שהרי, התהליך הרוחני אינו מגיע לסיומו. כסמל מסוים - רצוי מאוד לא לשמר אותו ולהתקבע אליו. אך כתהליך, כדרך הסמל - זהו עיקרון של חיות וחיוניות, שאינה מתמצה לעולם. הסמל, לעולם, משרת מטרה שמעבר לו. בדומה למשחק : משחק מסוים מתחיל לשעמם לאחר זמן, הוא כבר אינו משרת מטרה שמעבר לו, מטרת משחק לשם המשחק, אלא הופך למסורת מימסדית מקובעת. המשחק, וכך גם הסמל, הם הרוח, המפיחה חיות במציאות הטבעית.
ואולי כך ניתן גם להבין את הפסוק בתהלים "לויתן זה יצרת לשחק בו".