נסיון בהגדרות

הבה נגדירה।.כולנו מורגלים בצורך להגדיר, כתנאי בסיסי לכל בנין רעיוני. אך לא בכדי פרק זה של ההגדרות אינו נמצא בשער האתר. כשעוסקים בסמל - נדרש ערפול מסוים. מובן ש'פטור בלא כלום אי אפשר', ולכן ננסה להביא מספר הגדרות לגבי 'דרך הסמל':
"המנסה להסביר את מהותו של מה שנוהגים לכנות בשם סמל, מגלה עד מהרה – במיוחד כאשר הוא מנסה לקבוע אבחנה בין מושגים כמו: סימן, מטאפורה, סמל, מיתוס וכד' – כי ההגדרות מתחמקות מבין האצבעות". דב לנדאו. ממטאפורה ועד סמל, היסודות הפיגוראטיביים בספרות.
ההגדרות הרגילות, הממיינות ומנתחות סוגי סמלים - הן מתחום הספרות, ומי שמחפש ניתוח מקיף שלהן - ימצא חומר רב ומעמיק בספר הנ"ל. לעומת זאת, 'דרך הסמל' עוסקת בתחום הרוח, בהשפעה הממשית של הסמל על האדם. לכן ההגדרה תתמקד באיפיון התיפקוד של הסמל. 'סמל' במובן הרחב והכולל שלו, המקיף את כל סוגי הסמלים.ובהבחנה אחרת: לרוב עוסקים בסמל - כשלעצמו: מיהו, מאין הגיע, תכונותיו, איפיוניו, וכן הלאה. 'דרך הסמל' עוסקת במכלול סמל-אדם-עולם, בהשפעת הסמל על האדם - בכיוון של הבנת עולמו.באנלוגיה מתחום הרכב: כשהמדובר במכונאות - יש צורך בידע מפורט, בניתוח מרכיבים והשוואת נתונים. לעומת זאת, כשהמדובר הוא בצורך לבחירת סוג רכב, המתאים לנסיעה מסוימת, לדרך ארוכה או קצרה, לעסקים או לטיול, למשא או לנוסעים - המידע הנדרש שונה לגמרי. המדובר ביעדי התיפקוד ובאופן הביצוע, ןלכן ההסתכלות שונה. אין המדובר איזו דרך נכונה יותר או מדויקת יותר - אלא לאיזו מגמה היא נצרכת.
המאפיין של תופעת הסמל לסוגיה וגווניה - הוא שהסמל בא כאמצעי, המהווה תוספת, שאינה הכרחית להקשר הנתון. (כלומר: 'כרוב' בהקשר של הכנת סלט - הוא חלק מנתוני המצב אך 'כרוב' במשפט 'יש לו ראש כרוב' - הוא תוספת.) תוספת זו באה לעורר את המצב, להצביע אל עבר הבנה אחרת, גבוהה יותר, של המצב, ואף, כשמדובר בסמל 'איכותי' - להניע לפעולה, בכיוון ההצבעה.
זו היתה ההגדרה לסמל, למקרה שלא שמתם לב. כלומר: הדגש הוא על תיפקוד הסמל, ולא על חומריו, צורתו, הקשריו, אורכו, שפתו, מוחשיותו או מופשטותו, ולא על החושים שנחשפים לו.

דוגמאות להופעות שונות של הסמל:1. קורח ועדתו השתמשו במחתות קטורת. לאחר שהאדמה פערה פיה נצטוו בעלי המלאכה לרקע את המחתות כציפוי למזבח - "ויהיו לאות לבני ישראל".
2. בתרבויות שונות בונים בכניסה לבנינים חשובים - מדרגות עם אופי מסוים, שאינו בא למטרה תיפקודית בלבד, אלא ליצירת הוד, הדר ויראה - עוד לפני הכניסה.
3. היתה תקופה בה רשויות מקומיות הוסיפו תמרור מיוחד לפני מעבר חציה, שאינו מוגדר כתמרור תקני. בתמרור מופיעות דמויות של ילדים. מדוע נקטו חידוש כזה? כיוון שהתמרור הרגיל כבר לא 'משפיע'. בכדי לעורר תשומת לב מחודשת, למטרה חשובה של הצלת חיים - החליטו להציב תמרור, הפונה אל הרגש. כמובן, שלאחר זמן - גם התמרור החדש הפך לשגרתי...

נסיון להגדרת המקום של 'דרך הסמל' בחיי הרוח, ויעדיה של דרך זו :
פרנץ רוזנצוויג,כוכב הגאולה, בניתוח של שלינג :
"לא רק בינקותה ניזונה הפילוסופיה מן השירה, אלא גם בשיא התפתחותה – צריכה היא לשוב שנית אליה. לא קשה לומר מה תהווה חוליית ביניים בשיבת המדע אל השירה. זו נמצאת במיתולוגיה, אם כתחום רוח קמאי, שקדם לפירוד הלא יכופר של רשויות התרבות השונות שחל במרוצת הימים, ואם כחזון שלעתיד לבוא, המביא את הקרע שבעולמנו לידי איחוי מחודש. העם חייב להיעשות תבוני והמיתולוגיה חייבת להיעשות פילוסופית. הפילוסופיה צריכה להיעשות מיתולוגית כדי שהפילוסופים יהיו לאנשי חוש. אז תשרור בינינו אחדות". (ההדגשות שלי. מ.ח.)
כלומר: בעולם הקידמה המודרנית קיים פער וחייץ בין השכלתנות לבין עולם החוויה. פער, הגובה מחיר גבוה, בתחומים רבים. העיסוק בסמלים ב'דרך הסמל', אינו מתוך ראייתם כקישוט בעלמא, ומצד שני גם לא בדרך של צלילה לתוך עולמם והיבלעות בהם (ראו הפרק על הסכנה שבסמל), אלא בדרך של עיון וניתוח.עיון בוחן וחוקר ישרת את היעד של גישור הפער, לדעתנו.

עולם הסמלים ותורת המשחק

האדם המשחק
זהו שמו של הספר המרתק של יוהאן הויזינחה. עולמנו בנוי משכבות של משחק. כתינוקות אנו משחקים, כאימון, ולשם רכישת מיומנויות - לקראת חיינו הבוגרים. כילדים אנו משחקים, כשיקוף של ה'עולם האמיתי'. כמתבגרים אנו משחקים, כאילו המשחק ותוצאתו הם העולם האמיתי. כמבוגרים - מערכות שלימות בחיינו מתנהלות כמשחק. הויזינחה מציין כדוגמא את גלימות השופטים, כמשקפות את הרעיון העמוק כי "העולם הוא במה". צבא, משמרות המלוכה, סדרי השלטון, קוקטיילים ופוליטיקה, בחירות ופריימריז - ניתן בהחלט למצוא בהם יסודות תיאטרליים של משחק.
באיזו רמה מסתיים המשחק ? מתי מתחיל 'העולם האמיתי' ? - אריסטו סובר שזה קורה באינסוף. (ראו גם את ספרו של אורי רפ, "עולמו של המשחק", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת.) כלומר, העולם בנוי משכבות של משחק, כשמשחק ברמה אחת משמש בסיס ואימון למשחק ברמה גבוהה יותר.
האם הדבר מוריד בערך ההתנהלות של המציאות ? האם אין היא 'רצינית' מספיק ? - להיפך, אומרים לנו. משחק כשלעצמו הוא הרמה הגבוהה ביותר של העשיה. בלי ציפיה לרווח ולתגמול. משחק לשם המשחק. לשחק את המשחק הכי טוב שאפשר. לשם השכלול והמצוינות כשלעצמם. לשם הפקת המיטב מתוכנו.
המשחק ודרך הסמל
לשם מה הובא עיקרון המשחק כאן, כשהמדובר הוא בדרך הסמל ?
דרך הסמל דומה לעיקרון המשחק. השימוש בסמל הוא בכדי להצביע על רמה גבוהה יותר מהקיימת. ושם, משמוצה הסמל - ניתן, ורצוי, להפגש בסמל מאיכות גבוהה יותר, מקיפה יותר. וכן הלאה. שהרי, התהליך הרוחני אינו מגיע לסיומו. כסמל מסוים - רצוי מאוד לא לשמר אותו ולהתקבע אליו. אך כתהליך, כדרך הסמל - זהו עיקרון של חיות וחיוניות, שאינה מתמצה לעולם. הסמל, לעולם, משרת מטרה שמעבר לו. בדומה למשחק : משחק מסוים מתחיל לשעמם לאחר זמן, הוא כבר אינו משרת מטרה שמעבר לו, מטרת משחק לשם המשחק, אלא הופך למסורת מימסדית מקובעת. המשחק, וכך גם הסמל, הם הרוח, המפיחה חיות במציאות הטבעית.
ואולי כך ניתן גם להבין את הפסוק בתהלים "לויתן זה יצרת לשחק בו".

סמלים וסכנות

סכנה ? - הרי המדובר בסך הכל בסמל ?
האתר כולו מוקדש לסמל, לפעולתו והשפעתו. למקומו הייחודי ולחשיבותו בחיי התרבות והרוח. אז מה פתאום לדבר על סכנות ?
נאמר בפרק 'זוגות של ניגודים', כי הסמל משקף את הניגודיות שבעולם, ונותן מקום לשני הכיוונים של כל מצב במציאות. או אז מתאפשרת גם ההשלמה ביניהם.הסמל עצמו אינו שונה מכפילות בסיסית זו, הוא עשוי להגיע גבוה, ועלול להוריד לשאול.'מוות וחיים ביד הלשון'. המלים הן רק כלי, והשאלה לאיזה כיוון משתמשים בהן. לפתח הסמל רובצות סכנות, גדולות פחות וגדולות יותר.
1. סכנת הסמל ש'תפס שלטון'. - נשכח שהוא רק סמל.
הסמל בא לעורר ולהניע, לכיוון גבוה יותר. אך הנטיה האנושית היא להיצמד לקיים, גם כשכבר סיים את תפקידו. ואז יש בעיה. זאת, מכיוון שברור שמכאן והלאה בוודאי שלא זוכרים לשם מה בא הסמל, ולמעשה מתחילים להמציא מטרות חדשות, נמוכות יותר. כתוצאה מכך נוצר פיחות ביחס לסמל ככלל, וזה מביא ליחס רדוד למעשה לכל דבר. אכן מסוכן ?
דוגמא? כשליח בבית ספר יהודי בארץ רחוקה, אחד הצעדים הראשונים שעשיתי היה לבטל את שירת ההמנון מידי יום. מספיק פעם בשבוע, אם זוכרים שההמנון בא בכלל לייצג משהו, ואינו רק בגדר מיסדר לחיזוק נוהלי בית הספר. השיגרתיות המאוסה הובילה ליחס רדוד לכל מה שהיינו אמורים להעלות את קרנו: עברית, ציונות, יהדות.
2. סכנת הסמל שהשתלטו על כוחו. - נשכח מה עיקר ומה טפל. לסמל יש כח רב. באתר זה אנו מנסים לומר זאת שוב ושוב, והתגובה לרוב היא ניד ראש. מי שאכן יודע היטב מה כוחו של הסמל - הם חברות הצרכנות, השיווק והפירסום.המצוי בתחומים אלו חי את האמירה: 'ברגע שיוגדרו היעדים - נמצא את הדרך להשיגם'.איך? כמובן שלא דרך אמירות שכלתניות. אלא ע"י שימוש בכח הסמל, שיחבר לרבדים המתאימים, ויגרום לתוצאה המבוקשת, וינטרל את יכולת השיפוט הרציונלי. אפילו מפלגות 'מכרו' לנו כך. דוגמא ? לכנות 'טעם החיים' משקה תוסס, גם ללא כניסה לשאלה התזונתית אם זהו משקה חיים או להיפך מזה - הרי זה לנצל בצורה צינית מושג נעלה, שבמהותו מפעיל נימים חבויות בנפש. מקדשים נבנו בהדר רב, ליצור תחושת הוד ורגש עמוק. מי שניצל את הרעיון היו מלכים, או מוסדות, שהקפידו לבנות מדרגות רחבות ומפילות אימה - ליצור מראש השפעה של יראה.
3. סכנת השליט המייצר סמלים. לצערנו, נכתבו על נושא זה ספרים שלמים. על האופן שבו הצליחו הנאצים להשיג את מטרותיהם - ע"י יצירת סמלים, וחיבור טוטאלי של אנשים לדרך שהתוו סמלים אלו.כאן נעיר, כי אין זו סיבה לביטול העיסוק בסמל. להיפך. יש לעמוד על מהות תפקידו של הסמל, שבא להעצים את רוח האדם. הבנה מקיפה יותר של אופן תיפקוד הסמל תעזור למניעת השימושים השליליים בו. היא תיצור כלים לאבחנה בין כיווני השימוש בו.

הסמל - כמות ואיכות

על איכות הסמל משפיעים מספר גורמים.
אך קודם: מהי 'איכות סמל'', ומה משמעותה לצורך הבנת תיפקוד הסמל ?
ברור כי יש סמלים מסוגים שונים, ושוב - אין הכוונה להיכנס למיונים וניתוחים מתחום הספרות. המגמה של 'דרך הסמל'' היא להתיחס לתיפקודו של הסמל בחיי הרוח. (לפיתוח נושא מיון הסמלים, בכיוון יישומי, עיינו בפרק 'מידרג של סמלים'). ומכאן, כי התיפקוד ישתנה בהתאם לאיכותו של הסמל. ישנו סמל שבא להעשיר את המוחשיות התיאורית 'אדום כמו עגבניה'; יש סמל שבא לאגד לאום שלם סביב מרכז, כמו דגל, או סמל המדינה; ויש סמל שבא להציב מול האדם כיוונים רוחניים, כמו שימוש במונחים 'אור וחושך'.
בפרק זה נעמוד על כמה מהמאפינים לרמות השונות של איכות הסמל.
קשר למציאות.
עולם הסמלים יונק את מרבית 'חומרי הגלם' שלו - מעולם הטבע. חיות, עצים, בעלי כנף,תופעות טבע. מדוע? מכיוון שניתן 'להמציא' סמלים, אך איכותם תהיה נמוכה. סמל 'משובח' הוא סמל, המעוגן במציאות, ומוכר באופן בלתי אמצעי לכל.'תמר'. גם אם איננו חיים בטבע, הרי שמספיק השם 'תמר', לעורר בנו יחס של הוד והדר.ספרי משלים מעגנים את המסרים הטמונים בהם - בתוך סיפורים על חיות.האיכות של הסמל תגבר, במידה והוא משקף את מציאותי שלי. ספר 'מדבר' אלי, כשהסופר משכיל ליצור דמויות והתרחשויות, המוכרות לי היטב מעולמי, החיצוני והפנימי. משנוצר החיבור הזה, אמשיך 'ללכת הלאה' עם המסר של הספר. למסר תהיה תהודה ממשית בחיי.
היקף ההופעה.ישנו סמל 'משפחתי', ויש סמל בית ספרי. יש שכונתי, ויש קהילתי. לאנשי העמק ישנם קודים משותפים, שאינם מדברים לאנשי הקניונים. יש אתוס של עם, ויש סממנים, המדברים לליבו של כל בן אנוש.השאלה איננה מה איכותי יותר, אלא - איזה סמל יפעל טוב יותר, למטרה מוגדרת. סמל שכונתי יניע לשיתוף פעולה מעשי בנושא מסוים, ובמקום אחר יהווה רק סיפור פיקנטי. אתוס תרבותי יעורר רגשות עמוקים, אך לא יגרום לבוא לעזרת העיוור לחצות את הכביש. בחברת האוטובוסים בחרו לשים שלט 'מפני שיבה תקום'. למה לא כתבו - 'נא לקום עבור אזרחי הגיל השלישי'? לציטוט מהמקורות, המוכרים והמוערכים ע"י הכלל, יש כח פעולה רב יותר. עצם החיבור למטען התרבותי המקיף - יוצר מיידית תהודה עמוקה יותר.
תלות בשפה.
התחדשות קבועה.
'התחדשות' ו'קביעות' הינם מונחים מנוגדים, הלא כן ?
ובכן, סמל אמור להיות בעל שתי התכונות יחד.
כדי למשוך את העין והלב - הוא צריך לחדש, לבלוט בשינוי שבו - על רקע המציאות הרגילה.
כדי שימשיך למלא את תפקידו המעורר - על החיוניות שבו להיות מתמשכת, קבועה.
כיצד משתלבים שני הכיוונים בפועל ? בבסיס, איכות הסמל קובעת. בהמשך, חשובה גם המורכבות שלו, ההיקף של משמעויותיו. הסמל ימשיך להתחדש, כשקיימים קישורים והשקות שלו לסמלים קרובים. עירפול משמעויותיו יוסיף רבות, דווקא משום שלא ניתן לרדת לסוף כוונותיו. אם היה נראה לנו שירדנו לסוף דעתו - היינו מסמנים לעצמנו V, וממשיכים בדרכנו, בעצם כאילו לא פגשנו בו מעולם.
"חזרו וקראו את הקטע הזה לעיתים קרובות ושננו את העקרונות." ציטוט זה הועתק מ'עצות לצרכנות נבונה', שהגיעו אלי מאחת מחברות האשראי. מוזר, לא? הרי אם הבנו משהו, הסכמנו עם ההגיון שבו, מה הטעם לחזור ולקרוא שוב מלים מוכרות, שוב ושוב 'לעתים קרובות'? אלא, שיש כאן אמת מציאותית. הבנה שכלית היא חלקית, זמן השפעתה מוגבל. מאורעות החיים והרגלי החשיבה והעשיה שלנו ידחקו הצידה, בלי משים, את ההבנה החדשה. ולכן, כדי שהדברים יתפסו מקום ממשי בפועל - יש לחזור ולעיין בהם שוב ושוב, מדי פעם. אולי אף יובנו ברמה גבוהה יותר, שנבנית על זו הבסיסית, לאור התנסויותינו החדשות.
דרך הסמל כוללת חזרתיות כזו. אלא שהיא משוכללת יותר. היא מתחדשת, בסמלים שונים, חדשים יותר, מקיפים יותר, מעמיקים יותר. היא מכוונת לא רק למחזוריות, אלא להתקדמות בספיראלה.

זוגות, ניגודים ואחדות

זוגות של ניגודים.
כדי לראות את העולם, ויותר מכך - להבין את מה שרואים, ואף לפעול בצורה יעילה - יש לסדר הכל בצורת זוגות של ניגודים. כשמציינים את שני הקצוות של תחום מסוים - נוצר תחום העשיה, הפעולה. בין הלבן לבין השחור נמצאים כל הצבעים. בין ההר לבין העמק - נמצאת כל הטופוגרפיה. בין הטוב לבין הרע - מתרחשות הפעולות של האדם. בין האור לבין החושך נמצאות כל התופעות, נברא העולם. בין האשה לבין האיש - נמצאת האנושות.
מי שעמד על העובדה, כי המיתוסים מעמידים את ההיגדים שלהם על האדם ועל העולם, בדרך של זוגות ניגודים - הוא קלוד לוי-שטראוס. הוא מצא כי המיתוס אומר את דברו (והיום ברור כי למיתוס יש מה לומר, וכי אינו אוסף של סיפורי פולקלור לילדים לפני השינה) - ע"י העמדת צעיר מול זקן, גבוה מול נמוך, ים מול יבשה, קדוש מול ארצי, וכן הלאה. בין הקטבים של התחום מתרחשים ארועי המיתוס, שבתוכם משוקע המסר.
המיתוס, ודרך הסמל בכלל, משקפים עובדה פשוטה: בכל נקודה בחיינו, ובכל תחום, אנו בוחרים בין שני כיוונים עיקריים : ימינה / שמאלה; למעלה / למטה; פנימה / החוצה; קידמה / נוסטלגיה; פירוד / איחוד; אישי / חברתי; ניתוחי / מכליל; מעשית, כמו גם באופן אליגורי. האם בין שני כיוונים אלו - ישנו כיוון טוב, ומשנהו רע ? - או שנכון יותר לומר, כי הטוב והרע קשורים לכיוון של היישום המעשי, בתוך מציאות מסוימת? הדבר נכון גם לגבי היישום של כישורנו ותכונותינו : השאלה היא באיזה מינון משתמשים בתכונה זו או אחרת, במצב המסוים. כל תכונה עשויה להיות טובה, ובמצב אחר, אותה תכונה עלולה להביא נזק; וזאת, ע"פ המידתיות של השימוש בה, ולאור הצורך שבמצב.בחוג התנ"ך נשאלה השאלה איך ניתן להבין את מעשהו של אברהם, בשלחו את הגר. הרי אין זה מוסרי? סתם כניעה לשתלטנות של שרה? - נכון, המעשה כשלעצמו אינו עומד בקריטריונים מוסריים נעלים. השאלה היא מה היתה מטרת המעשה, בתמונה רחבה יותר.בחיי המעשה קשה לעתים לראות זאת, אך בדרך הסמל הדברים ברורים.בעולם הסמל אין 'סמל טוב' ו'סמל רע'; יש רק סמל, הפועל בצורה טובה יותר, מקיפה יותר, עמוקה יותר. (ראו הפרק על איכות הסמל). וזו בדיוק התרומה של העיון בדרך הסמל - עבור חיי המעשה שלנו.לראות באופן בהיר יותר את זוגות הניגודים של חיינו, ואת אופן פעולותינו בשדה הנוצר ביניהם - ללא הפסקנות של: 'זה טוב, וזה ורע'.
ועוד תיאור של זוג הניגודים, המהווה את שדה הפעולה של הסמל בכלל: הסמל הוא המקשר בין המציאות של האדם - לבין המישור הגבוה יותר, שניתן לקרוא לו 'השמימי'. כלומר, שהסמל מחבר בין השנים - רגליו בקרקע המציאות, וראשו-כוונתו - בשמים.
דרך המלך, שביל הזהב. הרמב"ם.
הרמב"ם בספרו 'שמונה פרקים', שהוא הקדמה למסכת אבות, מעמידנו על עובדה מכרעת. כל קיצוניות היא שלילית. כשנעמיד פזרנות מול קמצנות, או גבורה מול פחדנות - הנטיה תהיה לראות את התכונה הראשונה כעדיפה על השניה. אך הרמב"ם רואה את שתיהן כסטיה משביל הזהב, שאינו מורכב ממוסכמות וכללים נוקשים, אלא מותאם אישית. כמובן שחיי המעשה דוחפים אותנו לסטיה זו, אם כנטיה מולדת, אם כהשפעה סביבתית, ואם כהרגל תמים, שצובר תאוצה. הרמב"ם מכוון אותנו לעיקרון בסיסי של 'שום דרך' (מלשון שמאות) - תמידי, שכל אדם אמור לשים ליבו אליו, בכל מצב, ולתקן את דרכו. והתיקון, שומו שמים, עובר דרך סטיה מכוונת - לכיוון המנוגד, לתקופה של ריפוי. הרמב"ם, כרופא הגוף והנפש, השאיר בידינו מירשם זה. עם יד על הלב, למי מאיתנו היום יש 'אומץ' לקחת על עצמו 'תקופת ריפוי' שכזו. מה יגידו השכנים?
יש להדגיש את התהליכיות של המירשם. כלומר, זה לא מירשם של 'זבנג וגמרנו', וגם לא שירטוט של וקטור פיסיקלי. אי אפשר להעביר קו מחבר בין הקטבים המנוגדים, לחפש את האמצע, האיזון שביניהם - ולדבוק בנקודה זו. לא, ה'איזון' הוא פעולה דינאמית מתמדת, שפעם פונה לצד זה, ופעם לניגודו. "אחוז מזה, וגם מזה אל תנח ידך". שוב, זהו ההבדל שבין ניתוח שכלתני והחלטות רציונליות - לבין התבוננות מורכבת על המכלול של האדם, תכונותיו, מעשיו והבנותיו, ושל כוחות המציאות שהוא מתמודד מולם. בתוך מכלול זה מתבקש האדם לפלס את 'שביל הזהב' - בכל רגע נתון.
זוגות הניגודים אינם ברירה בין שתי אפשרויות מנוגדות. הם אינם שני מוצרים, המונחים על המדף שממולנו, ארוזים בצורה מפתה. שניהם כאחד מסמנים את 'גבולות הגיזרה' של שדה הפעולה שלנו. בכל פעולה מפעולותינו, בכל צומת בחיינו, נתונים שני הכיוונים לבחירתנו. לצורך ההבחנה בין הכיוונים, אנו נותנים להם שמות: ימין ושמאל, גבוה ונמוך, קר וחם, טוב ורע, זכר ונקבה. לאף לא אחד מזוגות ניגודים אלו - אין יתרון על משנהו. הטוב הממשי הוא תשומת הלב לבחירתנו הנכונה, המתאימה למציאות המסוימת, ולמצבנו המסוים במציאות זו. אף אם תהיה 'נפש טובה' בסביבה, שבעיניה בחירתנו היא פשוט 'רעה'.
קוויות, מחזוריות וספיראלה.
החשיבה המודרנית בנויה על התקדמות קווית. מתחילים מנקודה, ומתקדמים. ולכשמגיעים למטרה שנקבעה - מתקדמים למטרה הבאה. בעומק נמצאת גם התפיסה, כי אין מה שיעצור את ההתקדמות. אך בעולם הטבע ההתקדמות היא מחזורית. יום ולילה, עונות השנה, צמיחה וקמילה - הכל מחזורי. כשהאדם רואה עצמו כחלק מעולם הטבע - ולכך מכוונת אותנו דרך הסמל - ישנה רב-מימדיות. המחזוריות אינה רק חוזרת על עצמה, היא מתקדמת כספיראלה. כלומר, אותה תופעה יכולה להיות מובנת בכמה אופנים, תלוי ביכולת ההבנה שהאדם פיתח. ניתן לקרוא אותו טקסט בגן הילדים ובתיכון, וכמובן שההבנה תהיה שונה בשני המקרים.
ברור גם כאן, כי למושג 'העבר' אין יתרון על מושג 'העתיד', ולהיפך. כמו לגבי הבנת העיקרון של זוגות הניגודים, 'הטוב' שבדרך ההתקדמות המחזורית הוא בכך, שהמעגל הבא של הספיראלה של הבנותי ושל מעשי - הוא ברמה גבוהה יותר, מקיפה יותר, מעמיקה יותר. בכל תחום של חיי כדאי שאשאל עצמי אם אכן כך הוא. לשם כך עומדות לרשותנו השבתות, (ראו המאמר על מחזוריות ה-7) וכן החגים, ימי ההולדת, החופשות. הם 'פסקי זמן', המיועדים להפוך את המחזוריות השגרתית - לספיראלה התפתחותית. תהליך מעין זה הוא 'טוב'. קפאון בשגרתיות הוא 'רע'.
כיוונים 'מנוגדים'. "לכל זמן ועת לכל חפץ".
'זקן' ו'צעיר' הם שונים: זה 'יותר' וזה 'פחות'. אותו הדבר הוא לגבי 'ים' ו'יבשה', או 'ארצי' ו'שמימי', או כל זוג אחר של ניגודים. לפעמים זה יותר מזה, ולפעמים להיפך. העיקר שיהיה מעניין, שיהיה ענין לעסוק בו. איפה נכנס כאן מה יותר טוב ? - תלוי לאיזה צורך, לאיזו מטרה. לפעמים זה טוב, ולפעמים היפוכו. ברור ששני הצדדים דרושים באותה מידה.
באותו האופן ישנם תמיד שני כיוונים מנוגדים, ושניהם נצרכים. צריך להבדיל, למיין ולהבחין, וצריך גם לאחד, לשתף ולהכליל. תלוי רק מתי, ולאיזה צורך. "לכל זמן, ועת לכל חפץ". לעתים צריך להעמיק, ולעתים לחפף. לעתים לנתח הגיונית, ולעתים לפעול ע"פ התחושות.
"ברור. מובן מאליו. כבר קוהלת כתב את זה". - אז למה זה לא חודר לממשות של חיינו ? מפני שהבנה שכלית מאוד מטעה. וגם זאת כבר נאמר: "וידעת היום - והשבות אל לבבך" - אלו שני דברים שונים: הידיעה השכלית, והתישבות הדברים על הלב. גם זה כמובן ברור וידוע, אז מה זה קשור לכאן?
דרך הסמל משקפת את הדברים, מחברת בין הכיוונים השונים, מחברת גם בין הרובד השכלי לבין הרובד הרגשי, המהותי. מביאה להבנה שלמה יותר. הדגש העיקרי שלה: לא הניגודים הם העיקר. לא הקטבים ההפוכים. אלא- שדה הפעולה שנוצר ביניהם. כדי לדעת היכן אני, היכן אנחנו, יש צורך בהתווית 'גבולות גיזרה'. בין 'שם' לבין 'שם' המנוגד. וכעת נותר לבחון אם אני ממוקם כראוי, או שעלי לזוז, לפנות, לעלות, לתקן.הניגודים - מושכים את תשומת הלב בקיצוניותם, אבל מה שבאמת אמור להסב את תשומת הלב שלי - הוא אני, ומקומי בין הקטבים האלו. ומתוך הסבת תשומת הלב - לצאת לעשיה, לשינוי, לתיקון.גם כאן נוסיף את תובנותיו של מניטו, הרב יהודא אשכנזי.הקדושה בחיינו, ע"פ מניטו, היא החיבור הנכון בין ניגודים. ובעיקרון -בין מגמת החסד, מצד אחד - ובין מגמת הדין, מצד שני. (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 168).
ונוסיף: ישעיה רואה בחזונו בפרק ו': "וקרא זה אל זה ואמר - קדוש". כש'זה' פונה אל 'זה שמולו', מבלי לבטל אחד את השני - זו הקדושה. בתפילה מקדימה זאת אימרה נוספת : 'נותנים באהבה רשות זה לזה' - כלומר, לחיבור של אמת בין הצדדים - יש צורך גם בתבלין האהבה. והתוצאה : 'קדוש קדוש קדוש'.
מדוע שלוש פעמים ?! - יורשה להכניס כאן רעיון משלים : ברגע שנוצרת הקדושה, מתוך חיבור ושילוב של שני הצדדים השונים/המנוגדים, בצורה נכונה ומשלימה - הדבר מחיל את הקדושה גם על שני הצדדים המנוגדים עצמם. כך, שההיווצרות של הקדושה, או של 'שביל הזהב' של הרמב"ם, מביאה למצב בו אין צדדים 'גבוהים ונמוכים' 'טובים ורעים', אלא למצב בו הכל הוא כחומר ביד היוצר - לעשות ולקדש.

שכל ורגש

מלים מול סמלים. שכל מול רגש.
בעולמנו המודרני אנחנו מתנהלים ע"פ מילים. דברים אמורים להיות הגיוניים, משכנעים, כדי שיתקבלו על דעתנו; יעמדו בקנה המידה של השיפוט השכלי שלנו. רק אז נסכים גם לפעול.
האמנם? האם אכן אנו פועלים בהתאם למסקנות ההגיוניות שקבלנו ? אם נבחן יותר לעומק - מעשינו נגזרים לא רק לאור החלטותינו השכליות.בעולם המסחר והשיווק זה מאוד ברור. הריחות, הצבעים, התאורה והמוזיקה - כולם מנוצלים ביעילות לגרום לנו לפעול, במקרה זה - לקנות, אף מעבר לכוונתנו המקורית. החושים מופעלים, בדרך העוקפת את החשיבה השכלית.
כשהמדובר ביציאה לעשיה - עולמנו הרגשי הוא נותן הטון. אם כך, מהו המקום של השיקולים השכליים ? - מוכר לכם משפט התגובה לבקשה לעזרה: 'אני צריך לחשוב על זה' ? - לא בטוח כי ריבוי מחשבות יביא להחלטה מדויקת יותר. אם נהיה ישרים עם עצמנו - המחשבות דווקא דוחות את העשיה, משבשות את יעילותה ודיוקה, או אף משאירות אותנו במצב של : 'בטח, יום אחד נעשה את זה'. (מוכר לגברים שבינינו ?)סימוכים מחקריים לכך מביא מלקולם גלדוול בספרו 'ממבט ראשון', בתחום קבלת החלטות. הוא מוכיח כי במקרים מסוימים עודף המידע והצורך להסביר ולנתח - מביא להחלטות שגויות.
בכל מקרה, בכדי להגיע ליסוד הרגשי - אין טעם במילוליות שכלתנית. היא רק 'תבלבל את המוח'. וכאן נכנס לתמונה עולם הסמלים, שכל מהותו היא עקיפת המנגנון השכלי. הסמלים פונים לדימויים הפנימיים, מעוררים את החושים והרגש, מתחברים למהות הבסיסית שלנו, לנקודות הכמוסות. ומשם קצרה הדרך לפעולה.
את משל כבשת הרש כבר הזכרנו ? נתן הנביא, שתפקידו הוא להעמיד את דוד המלך על טעות דרכו, לא פונה אליו עם מלים והגיונות. הוא מספר לו סיפור על כבשים ורועים, מחיה מחדש את ימי בחרותו של המלך, ובכך מביא אותו להודאה בחטא, ולתיקון דרכו. מה היה קורה ללא תבונת הסיפור של נתן הנביא. האם עדיין היה בידינו ספר התהלים?!
ובמקום אחר מצאנו: "וידעת היום, והשבות אל לבבך". אלו שני דברים שונים - הידיעה השכלית, והתישבות הדברים בלב. עומק נוסף להבנה זו נמצא אצל מניטו, הרב ליאון אשכנזי:
אחת מ'מחלות היסוד' של קיומנו בעולם המערבי - היא ההגיון. ההגיון (לוגוס) הוא הכלי, המשובח, אותו תרמה תרבות יוון. אלא שתפקידו של כלי זה היה לפתח את הטכנולוגיה, וזאת עשתה בהצלחה מרובה, שפירותיה שופעים, ואולי אף עולים על גדותיהם, עד היום.אלא, שבד בבד התרחשה אי ההצלחה של התרבות העברית לתרום את חלקה בהעמקה ב'תורת האדם', בהבנה ובמוסר - לאור המסר של התנ"ך. והתוצאה היתה שהלוגוס השתלט על תחומים לא לו. למשל: הפסיכולוגיה, שבמקורה אמורה להיות 'תורת אדם' - הפכה ל'מדע התנהגות', וכיום רוב עיסוקה הוא בסטטיסטיקות, ולא ביישום עקרונות הרוח. (מדרש בסוד ההפכים. ע' 184-7).כלומר, הסמל הוא זה, העשוי לחדש את המגע עם הרגש, עם המהות, ולעקוף את המעגליות של הידע השכלי, המופנה לשכל בלבד.
ולגבי המעגליות של העיסוק השכלי:
פרנץ רוזנצוויג כתב ספרון לא מוכר כ"כ, ספרון שהורה לגנוז, אך התפרסם ב-1955, ותורגם לעברית ב-2005 : 'הספרון על השכל הבריא והשכל החולה'. שם טוען רוזנצוויג כי יש לראות את העיסוק הפילוסופי כעיסוק 'חולה', של שאלת שאלות, המנותקות מזרימתו של העולם. התשובות לשאלותיו של האדם אמורות לבוא מתוך תהליך טבעי של התבוננות בעולם, ולא מתוך שליפת נושא מתוך הקשריו, עם ציפיה שהתשובה חייבת לבוא כאן ועכשיו. ה'שכל הבריא' לעומת זאת, הוא עיסוק שכלי, המשתלב בצורה פשוטה עם הנסיון והחוויה הטבעיים שיש בנו. שכל זה עוסק יותר במה שעומד באופן אינטואיטיבי מאחרי 'שמות' הדברים, ולא בהגדרת 'מהויותיהם'.באתר תמצאו עיונים בתנ"ך, וכן מאמרים על נושאים מסוימים במקרא.מאחורי הדברים עומדת התובנה הבאה : בנוסף לכל הערכים והעיונים המוכרים לכולנו, כל אחד ע"פ חינוכו, מיגזרו והענין האישי שלו - טמון בתנ"ך אוצר. אוצר המתגלה לפתע : מתוך הבנה הבזקית של חיבור חדש בין יסודות; מתוך עומק של משמעות שגילינו לפתע, למרות שהפסוקים והביטויים מוכרים לנו היטב מאז ינקותנו; מתוך חיבור בלתי אמצעי למהותנו, לעולמנו הפנימי.את כל זאת מובילה דרך הסמל של המקרא. כלומר, המקרא אינו משתמש בסמלים כאמצעי העשרה והמחשה ספרותייים-פרשניים - בלבד. הוא משקע סמלים בתוך המלל, בכדי שישמשו מפתחות, הקוראים לחיפוש הסוד, המסר המסתתר מתחת למלל. בכדי שיישמר הסיכוי שהמסר יתגלה מחדש, כחוויה חיה.
ועוד הבחנה: התיחסות 'ספרותית' לסמל ע"פ ניתוח סוגיו וסוגותיו - היא עיסוק בסמל כשלעצמו. ואילו ההתיחסות, המדגישה את החוויה ואת התובנה היותר כוללת - היא התיחסות למכלול מקיף, של אדם - סמל -עולם, ולמורכבות הקשרים שביניהם.

על ה'מקל' - 'מטה' שבתנ"ך

המקל והמטה בתנ"ך. - מירוץ שליחים רוחני, המתפתח ע"י המסר הטמון במקל.
(פעילות שהתקימה ב'פסטיבל הקהל' בסוכות תשע"א).
מה למקלות - ולהתפתחות הרוחנית של עם ישראל ?
מסתבר כי למקל יש תפקיד מפתח בתיאורי התורה את מעשי אבותינו, מנהיגי האומה.
בתיאורי צמיחת המנהיגות של יהודה, משה, אהרון ודוד – יש מקום של כבוד למקל, למטה. (בנוסף להיותם שמות נרדפים לאותו עצם, מופיעים המקל והמטה יחד בפסוק: "אִמְרוּ, אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה-עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה".. ירמיהו מח, יז).
איזכור המקל בפרשתנו מזמין אותנו – לא רק לראות את יעקב באופן מוחשי יותר בעיני רוחנו, כאוחז במקל נדודים – אלא להתבונן בתהליך הרוחני-מנהיגותי אותו עובר יעקב. מתיאורו כ'איש תם יושב אהלים', שמקור שמו הוא לעקוב, להיגרר אחרי אחרים ולמלא הוראותיהם – הוא הופך לאדם מתמודד, העומד מול הקמים עליו, והופך ל'שר', למנהיג. בעקבות השלמתו של תהליך זה – קרויים גם אנו בשם 'ישראל'.
איך קשור המקל לתהליך משמעותי זה?
ובכן, יעקב עצמו מעמידנו על כך. רגע לפני שובו לארץ אבותיו, לאחר שסיים הכנותיו לקראת הפגישה עם עשיו אחיו: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (בראשית לב, יא). מדוע משתמש יעקב במקל בכדי להדגיש את עליבות בריחתו מפני עשיו? יכול היה לומר 'בבגדי לעורי', או 'בנעלי לרגלי', או אולי: 'בפת הלחם, אותה הכינה לי אמי כצידה לדרך'.
המגמה אינה להפליג בהשערות פרשניות, אלא בעצירה להתבוננות, במקום בו שם הכתוב 'אות וסימן' – על כי יש להעמיק את המבט, ולשאול: סמל המקל – על שום מה?
ובכן, מתברר כי אותו המקל, המעיד על עליבותו של יעקב ביציאתו מארץ אבותיו – הוא גם המפתח המעשי, המכין את שובו לארץ מולדתו – כבעל בעמיו, החוזר עם רכוש גדול :" וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת. וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם--אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶל-הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים". (שם, ל, לז-לט).
למקל ישנם שימושים רבים. רובם כעזר לאוחז בו, חלקם ע"י חיבור הקצה לכלי עבודה, ולעתים הוא משמש גם להכאה ולהתקפה. המעניין הוא, כי בפעילויות בהן בקשנו מהמשתתפים להעלות בעיני רוחם שימושים שונים למקל – לא עלה בדעת איש לפרק את המקל עצמו – לחתור אל פנימיותו – ולהפיק ממהותו משהו נוסף. וזאת בדיוק עושה כאן הכתוב. פיצול המקל הוא היוצר את הונו של יעקב, את כח עמידתו בפני העולם, ואולי אף את כח ההרתעה מול עשיו.
אך, בד בבד עם שיקוף התהליך הפיסי, המאלף ככל שיהיה, ממקל הנדודים והבריחה – למקל הרועים, הגורם לצאן להתיחם באופן הרצוי – מלמד יעקב גם עיקרון רוחני יותר: כי לא המקל הוא העיקר, אלא הכוונה והאמונה של האוחז בו. "וְלֹא-נְתָנוֹ אֱ-לֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי. אִם כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים". (שם, לא, ז-ח).
לסיכום, המקל משמש כאמצעי, הקורא להתבוננות בתהליך אותו עובר יעקב, על מורכבותו. אך תפקיד המקל אינו מסתכם בסיפורו של יעקב בלבד. הוא מעורר את שימת ליבנו להופעות הבאות שלו במקרא. כדוגמא (על קצה המקל): גם בחירתו של משה למנהיג, פעולותיו כמנהיג, ואף מעידתו החד-פעמית – כל אלו משתקפים באמצעות המקל–מטה. שוב, לא רק כאמצעי מעשיר וממחיש של המאורעות, אלא כהעמקה של תובנות רוחניות מתוך כך.
חלק ב':
מטהו של משה – כמשקף ציוני דרך בהתפתחות מנהיגותו
- כנראה שלא בכדי משמש ה'מטה' כשם מציין להנהגה.
כאן נעיין בגלגולו של עצם, הנראה לכאורה פשוט וחסר ייחוד, אותו אוחז משה בידו – המטה. הכתוב עצמו מעיר את שימת לבנו, כמו גם את שימת ליבו של משה עצמו – בשאלה: 'מזה בידך'. (מזכיר במידת מה את הפניה לאדם: 'איכה'? וכי לא יודע הקב"ה היכן הוא?)
אנו פוגשים, אם כן, את המטה במעמד מינויו של משה להנהגה – מעמד הסנה. ולמרבה הענין, מוצאים אנו אותו שוב – במעמד מעידתו היחידה של משה, מעמד הוצאת המים מהסלע. השימוש הלא ראוי של משה במטה במעמד זה – הביא עליו את העונש הקשה – לראות את הארץ רק מנגד.
המטה, אם כן, משקף את תחילת מנהיגותו של משה, כמו גם את סופה.
ומה בתווך? – לא נופתע להיווכח, כי המטה מלווה את משה לכל אורך דרכו. והנה, התעוררות שימת הלב לתפקיד המטה – מגלה רבדים רוחניים-חינוכיים, שאינם נראים במבט ראשון. שכן, הליווי של המטה אינו כציוני דרך של האירועים בלבד – אלא אף כאבן בוחן רוחנית ממשית. ממש כך:
הפתיחה של מגמה זו היא בעצם ההוראה למשה לאחוז בזנבו של המטה שהפך לנחש. משה, שנס ככל האדם מפני הנחש – התגבר על תגובתו הראשונית – השתלט על הנחש, ולמעשה החזיר אותו לתיפקודו המקורי – כמקלו הנאמן. שיעור ראשון במנהיגות.
השיעור הבא, אותו מורה המטה, הוא בהוראה החוזרת – להשתמש במטה לביצוע האותות והמופתים. הכתוב מציין פעמים מספר 'ואת המטה אשר תעשה בו את האותות תקח בידך'. כלומר, יש הכוונה עקבית – לראות את המטה ככלי הפעולה, כעין 'מטה קוסמים'.
בשלב הראשון של השיעור משה מקבל הוראה לתת גם לאהרן לבצע חלק מהמופתים, עם מטהו שלו. מצד אחד, משה לומד כי לא רק לו יש כוחות לבצע את המופתים. אך מצד שני גוברת הנטיה לראות במטה את כלי הפעולה ההכרחי.
בשלב השני של השיעור, נאמר למשה במכה החמישית, השחין – להשתמש בידיו. כלומר, להניח למטה, לזכור כי הוא רק מטה, וכי האותות מבוצעים מתוך כח שונה, לא מכוח הקסם של המטה. והנה, משה מתעלם מההוראה, הוא משתמש בכל זאת במטה. רק במכה הבאה, הערוב – הוא מבצע את ההוראה כלשונה. הוא מפנים את איכות השינוי, כי כוחו שלו עצמו, כוחו האמוני, הוא הפועל, ולא כח המטה.
הפנמה זו עומדת לו בהמשך המסע, במלחמה עם עמלק. שוב נאמר לו, בצורה 'מכשילה' – קח את מטך, אך הפעם הוא פועל אחרת. 'והיו ידיו אמונה', בעזרת אהרן וחור, המחזיקים ידיו 'מזה ומזה'. כאן עמדה מנהיגותו למבחן, והתוצאה ידועה. לא רק נצחון מול עמלק, אלא, חשוב מזה, כפי שאומר המדרש: 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה? – אלא, שידיו של משה הם המורות 'כלפי מעלה', עבור כל עם ישראל – ולכוונם להיווכח מחדש מה עיקר ומה טפל.
ובכל זאת, הדברים לא עמד למשה במבחן המנהיג-המורה הבא, בפרשת המים מן הסלע. גם כאן נאמר 'קח את מטך', אך ההוראה היתה לדבר אל הסלע. הסלע הוציא אמנם את מימיו, אך מבחן הדוגמא האמונית כלפי העם – לא קוימה. ולכן נאמר למשה במפורש כי נכשל בתפקידו כמורה העם.
מעקב אחר תפקידו של המטה – הוביל אותנו ללמוד יותר לעומק את המסר האמוני של משה עבור כל אחד מאיתנו.
לא בכדי, כנראה, הפך המקל בשמותיו הנרדפים – מטה ושבט – למושגים המתארים את החלקים המרכיבים את שלמות העם.