הבהרות על דרך הסמל

הגיעו כמה השגות ותהיות (לא שנכתבו ברשת, אך נשמעו על פני האתר).
למה עיקר ההתיחסות הוא למקורות שבתנ"ך ? יש עוד הרבה מקורות, בשירה, בסיפורת, בתרבויות העולם। למה לא לקחת מהם, באותה מידה ?
- אמרנו כבר (שמתם לב שאין כאן 'מאמר מנצח' שהולך על כל הקופה. הדברים נבנים מזוויות שונות, ויוצרים יחד את התמונה הכוללת), שבהחלט יובאו דברים ממקורות שונים, להעשרת התמונה. אך הבסיס של כל ההעשרות – הוא התנ"ך, מה לעשות. הוא תבנית נוף תרבותנו.
גם אם נרחיק פיסית, גם אם נרעה בשדות זרים, הטעם הבסיסי שלנו יונק ממקורותינו, בדיוק כפי שהשפה והמולדת הפיסית הם הבסיס לכל מה שיתווסף וישתנה מאוחר יותר בחיינו.
הדברים מודגשים, כיוון שישנם רבים, שבערך בכיתה ג' נוצר אצלם נתק מקובע ביחס לכל מה שמזכיר את ספר הספרים.
מה כל הסיפור של הסמלים ? זה משהו ספרותי אסתטי, מתאים יותר לילדים, או לחברה שבטית ארכאית। היום, עם הקידמה של המדע, המידע, והשכליות פורצת הגבולות – אין צורך אמיתי בסמלים। להיפך, הם רק מסיטים את תשומת הלב מהאמת הצרופה।
- ובכן, מי שמאמין שההיגיון הוא חזות הכל, והשלמתו היא בכסף שיענה על הכל, ותו לא– זה בסדר גמור. אך סביר שמי שמעיין בדפים אלו – חש שיש משהו בגו, שחיי האנוש מורכבים קצת יותר. ולאלה אביא, מהמקורות, התיחסות מכוננת.
זוכרים את קריאת התיגר על המנהיגות של משה במדבר ? קורח ומרעיו טענו שמשהו כאן לא תקין. ההמשך ידוע, האדמה הצביעה על הכיוון הנכון. אך מה קורה מיד אח"כ ? מנהיגי השבטים מתבקשים להביא את מטותיהם לאיחסון לילי באוהל מועד, ובבוקר קבלו אותם חזרה. אלא שכולם נוכחו לראות - וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים.
הרי אפילו האדמה אמרה את דברה, למי בכלל היו עוד שאלות ומענות ? והנה, לא רק פרח, אלא גם ציץ, ואפילו שקדים למאכל ? הרי הנקודה הובהרה מעל לכל ספק כבר קודם ?
אלא שכנראה ה'טבע האנושי' – אנחנו – צריך קצת יותר הבהרות. וזו בדיוק הנקודה עם הסמלים. צריך מראה עיניים, צריך 'הוכחות בשטח', צריך לעבור תהליך עם הדברים, עד שיתישבו בלב, וייקלטו בקיום הממשי. השכנוע השכלי, ההוראה החד-פעמית אינה מספקת.
מהו ההבדל בין אמירה הגיונית לבין 'דרך הסמל' ?
- שוב סיפור : בת שבע היתה יפה, ודוד המלך חשק בה. הוא מצא דרך 'חוקית', אלגנטית, 'ספינית' (בלי פוליטיקה בבקשה) – להשיג את אהבתו.
המלך הוא שליט יחיד, והכל נעשה כרצונו. אך יש אחד שממונה על הסדר הנאות, ועל הרוחניות והמוסריות שהתיתמו. נתן הנביא נכנס אל המלך. מה הוא יגיד: יקרא לו לסדר? יצטט דברי הגיון מהמקורות? ינגן על מצפונו? יקרא להקמת וועדת חקירה? יקרא למרד? יצעק ויתרגז?
כל אלו דרכים טובות, הגיוניות, רגילות ומוצדקות. אך האם ישיגו את יעדן, ייגעו במלך, ויביאו אותו להבין ולשנות משהו אמיתי ? ספק גדול. היתה נוצרת התנגשות חסרת תכלית.
הנביא פונה לדרך עקיפה. הוא מספר סיפור מרתק, משל. (מי ששואל, בצדק, על העירבוב בין משל לסמל – שיחפש את הגדרתנו לסמל). מי לא אוהב סיפורים, לב מי לא 'נגנב' אחרי מעשיות מענינות. הוא מספר על רועים, כבשים ומעמדות. (אמן הנביא הזה, הרי כמה זמן כבר לא יצא המלך בעקבי הצאן, וכמה מעורר בו הסיפור נימים חבויות בנפשו ?).
הסיפור, על הסמלים שבתוכו, ועל התהליך שעובר השומע - משיג את ייעודו.