ה'ריצה' כמושג סמלי

על הריצה בתנ"ך. עיון בריצה ובניגודה.
(פורסם ב'מעט מן האור' לפרשת 'ויצא' תשע"א).
מה ענין ריצה אצל ברכות יצחק ?!
- עיון נוסף במניעיה של רבקה, בפעולתה כנגד כוונת יצחק.
עיון בסמלים הפזורים בפסוקי המקרא מתגלה ככר פורה להבנות מחודשות. הסמל, במובן הרחב, מובלט מתוך מילות הפסוק – כציון, כאות – הקורא להעמיק חקור. המהלך בדרך הסמל עשוי לגלות, לחשוף, רבדים צפונים, שלא שם לב אליהם.
כאן נעיין בפעולה, הנראית לכאורה פשוטה ומעשית: הריצה. אך כנראה שלא היא: בפרשת וירא (י"ח,א) אברהם רץ לקראת האנשים הניצבים עליו (!), ואילו בהמשך הפרק (פס' י"ט) לוט 'קם' לקראתם. האם ההבדל מקרי, או בעל משמעות ערכית? נשים לב, כי אברהם ממשיך לרוץ (שם,ז) להכין ארוחה לאורחיו, ואף אומר לשרה למהר במעשיה.
בפרשת חיי שרה יש כמה רצים: עבד אברהם רץ (כ"ד,י"ז) לקראת הנערה העולה מהמעין, אף שאינו יודע מי היא. אז פסק מלרוץ, כי כשמגיע לבן בריצה (שם,כ"ט) – העבד עדיין בעין.
מי ש'נדבקת' בריצה היא רבקה. היא רצה לשאוב מים לגמלים (שם,י"ט), ואח"כ רצה לספר לאמה.
לבן שומע, ורץ אל העבד, להזמינו אל הבית. עצם הריצה היא אותה פעולה מעשית; אך האם ריצת לבן זהה באיכותה ובערכיותה לריצות האחרים? הפסוקים רומזים שלא: "כראות את הנזם ואת הצמידים" (שם,ל). אך, באופן ברור יותר – מעידים על כך מעשי לבן בהמשך.
בתואל ולבן, מששמעו את סיפור העבד והצלחת משימתו, אומרים:"הנה רבקה לפניך, קח ולך" (שם, נ"א). חד וחלק, ומהר. אך בבקר – תפנית: לבן (בעל הבית?) ואמו משנים דעתם, ומנסים לעכב את קצב המאורעות: "תשב הנערה עמנו ימים או עשור". מי שמחזירה את הקצב על כנו היא שוב רבקה, הנשאלת "התלכי עם האיש, ותאמר: אלך".
נקדים את המאוחר ונוסיף, כי לבן רץ שוב ריצה דומה (כ"ט, יב-יג), כשיעקב הגיע בבורחו מפני עשיו. רחל היא אז הרצה הביתה, ומספרת מי פגשה על יד הבאר. כאן מאט לבן את הקצב אף יותר, ל-20 שנה.
מה ניתן ללמוד דרך הריצות, ודרך היפוכן – ההאטה, העיכוב?
נראה כי אבן-הראשה היא הפסוק "ויתרצצו הבנים בקרבה". רבקה לא מבינה. בזמנו חשה בגודל השעה ובייעודה, והצטרפה בריצה. הכל הלך למישרין, אך כעת, מה פשר ה'התרוצצות', הריצה המסוכסכת, ודווקא בקרבה? היא שואלת 'למה זה אנוכי', הולכת 'לדרוש את ה'', ומוסבר לה כי 'שני לאומים יפרדו ממעיה, ורב יעבד צעיר'. היא מבינה כי הריצה עדיין לא הושלמה.
עת לרוץ, ועת להאט. העבד למד מאברהם, כי מימוש משימה, וביחוד כשנדרשת תפנית – מחייב ריצה. הוא 'הדביק' את רבקה בייעודה. (בדומה – אלישע רץ אחרי אליהו, כשזה השליך אדרתו עליו. מלכים א', יט,כ). השלמת הייעוד הגיעה בשעת ברכת יצחק. נשים לב כי יצחק מתרעם על יעקב: "מה זה מהרת למצוא?". (כ"ז,כ). יצחק היה מעדיף, כנראה, לא להתערב במהלך הדברים, לא 'לרוץ' לשום מקום. אך רבקה יודעת כי הגיעה השעה, בה מוטל עליה להשלים את הריצה.
(ע"פ המקובל, יצחק מייצג את מידת הדין, הסדר הקבוע, ואילו אברהם מיצג את החסד, האהבה לבריות, 'המקלקלת את השורה').
לבן מיצג פעולה מסוכסכת. עליו ניתן לשאול: 'לריצה מה זו עושה?' הריצות כשלעצמן עשויות להיות חיוביות, אך, אם לאחריהן הוא נוקט בהאטה מכוונת, הרי שריצותיו - שווא ידברו.
אולי, כשמו כן הוא: הלבן מכיל את כל צבעי הקשת, אך השאלה היא באיזה צבע צובעת הכוונה את המעשים.
סיכום הריצות הוא בפגישת יעקב ועשיו. עשיו אמנם רץ לקראת יעקב (ל"ג, ד), אך כנראה מאוחר מידי. (מה היה בליבו – אולי ההיווכחות בכוחו העולה של יעקב, שכעת כדאי להצטרף אליו?). מנקודה זו ואילך – יעקב, שעד כה היה 'רץ למרחקים ארוכים' - הוא זה ה'מתנהל לאיטו' (שם,יג), כראוי למי שנושא ייעוד מרחיק לכת על כתפיו.
נראה, כי כל אלו הם תובנות עבור מעשינו אנו, איכותם, זמנם ומשמעותם.
'דרך הסמל' – במקרה זה ה'ריצה', פותחת פתח למראות חדשים, כשהסמל מהווה אות – לחיפוש מראות-הבנות אלו. ולשואלים: מה למושג הריצה ול'סמל'? – על רגל אחת: סמל, בעינינו, הוא תוספת מכוונת, מכל סוג, על התיאור המציאותי; תוספת, שנועדה להכניס מימד נוסף, להצביע לכיוון של מישור תובנה 'גבוה' יותר.