ה'ריצה' כמושג סמלי

על הריצה בתנ"ך. עיון בריצה ובניגודה.
(פורסם ב'מעט מן האור' לפרשת 'ויצא' תשע"א).
מה ענין ריצה אצל ברכות יצחק ?!
- עיון נוסף במניעיה של רבקה, בפעולתה כנגד כוונת יצחק.
עיון בסמלים הפזורים בפסוקי המקרא מתגלה ככר פורה להבנות מחודשות. הסמל, במובן הרחב, מובלט מתוך מילות הפסוק – כציון, כאות – הקורא להעמיק חקור. המהלך בדרך הסמל עשוי לגלות, לחשוף, רבדים צפונים, שלא שם לב אליהם.
כאן נעיין בפעולה, הנראית לכאורה פשוטה ומעשית: הריצה. אך כנראה שלא היא: בפרשת וירא (י"ח,א) אברהם רץ לקראת האנשים הניצבים עליו (!), ואילו בהמשך הפרק (פס' י"ט) לוט 'קם' לקראתם. האם ההבדל מקרי, או בעל משמעות ערכית? נשים לב, כי אברהם ממשיך לרוץ (שם,ז) להכין ארוחה לאורחיו, ואף אומר לשרה למהר במעשיה.
בפרשת חיי שרה יש כמה רצים: עבד אברהם רץ (כ"ד,י"ז) לקראת הנערה העולה מהמעין, אף שאינו יודע מי היא. אז פסק מלרוץ, כי כשמגיע לבן בריצה (שם,כ"ט) – העבד עדיין בעין.
מי ש'נדבקת' בריצה היא רבקה. היא רצה לשאוב מים לגמלים (שם,י"ט), ואח"כ רצה לספר לאמה.
לבן שומע, ורץ אל העבד, להזמינו אל הבית. עצם הריצה היא אותה פעולה מעשית; אך האם ריצת לבן זהה באיכותה ובערכיותה לריצות האחרים? הפסוקים רומזים שלא: "כראות את הנזם ואת הצמידים" (שם,ל). אך, באופן ברור יותר – מעידים על כך מעשי לבן בהמשך.
בתואל ולבן, מששמעו את סיפור העבד והצלחת משימתו, אומרים:"הנה רבקה לפניך, קח ולך" (שם, נ"א). חד וחלק, ומהר. אך בבקר – תפנית: לבן (בעל הבית?) ואמו משנים דעתם, ומנסים לעכב את קצב המאורעות: "תשב הנערה עמנו ימים או עשור". מי שמחזירה את הקצב על כנו היא שוב רבקה, הנשאלת "התלכי עם האיש, ותאמר: אלך".
נקדים את המאוחר ונוסיף, כי לבן רץ שוב ריצה דומה (כ"ט, יב-יג), כשיעקב הגיע בבורחו מפני עשיו. רחל היא אז הרצה הביתה, ומספרת מי פגשה על יד הבאר. כאן מאט לבן את הקצב אף יותר, ל-20 שנה.
מה ניתן ללמוד דרך הריצות, ודרך היפוכן – ההאטה, העיכוב?
נראה כי אבן-הראשה היא הפסוק "ויתרצצו הבנים בקרבה". רבקה לא מבינה. בזמנו חשה בגודל השעה ובייעודה, והצטרפה בריצה. הכל הלך למישרין, אך כעת, מה פשר ה'התרוצצות', הריצה המסוכסכת, ודווקא בקרבה? היא שואלת 'למה זה אנוכי', הולכת 'לדרוש את ה'', ומוסבר לה כי 'שני לאומים יפרדו ממעיה, ורב יעבד צעיר'. היא מבינה כי הריצה עדיין לא הושלמה.
עת לרוץ, ועת להאט. העבד למד מאברהם, כי מימוש משימה, וביחוד כשנדרשת תפנית – מחייב ריצה. הוא 'הדביק' את רבקה בייעודה. (בדומה – אלישע רץ אחרי אליהו, כשזה השליך אדרתו עליו. מלכים א', יט,כ). השלמת הייעוד הגיעה בשעת ברכת יצחק. נשים לב כי יצחק מתרעם על יעקב: "מה זה מהרת למצוא?". (כ"ז,כ). יצחק היה מעדיף, כנראה, לא להתערב במהלך הדברים, לא 'לרוץ' לשום מקום. אך רבקה יודעת כי הגיעה השעה, בה מוטל עליה להשלים את הריצה.
(ע"פ המקובל, יצחק מייצג את מידת הדין, הסדר הקבוע, ואילו אברהם מיצג את החסד, האהבה לבריות, 'המקלקלת את השורה').
לבן מיצג פעולה מסוכסכת. עליו ניתן לשאול: 'לריצה מה זו עושה?' הריצות כשלעצמן עשויות להיות חיוביות, אך, אם לאחריהן הוא נוקט בהאטה מכוונת, הרי שריצותיו - שווא ידברו.
אולי, כשמו כן הוא: הלבן מכיל את כל צבעי הקשת, אך השאלה היא באיזה צבע צובעת הכוונה את המעשים.
סיכום הריצות הוא בפגישת יעקב ועשיו. עשיו אמנם רץ לקראת יעקב (ל"ג, ד), אך כנראה מאוחר מידי. (מה היה בליבו – אולי ההיווכחות בכוחו העולה של יעקב, שכעת כדאי להצטרף אליו?). מנקודה זו ואילך – יעקב, שעד כה היה 'רץ למרחקים ארוכים' - הוא זה ה'מתנהל לאיטו' (שם,יג), כראוי למי שנושא ייעוד מרחיק לכת על כתפיו.
נראה, כי כל אלו הם תובנות עבור מעשינו אנו, איכותם, זמנם ומשמעותם.
'דרך הסמל' – במקרה זה ה'ריצה', פותחת פתח למראות חדשים, כשהסמל מהווה אות – לחיפוש מראות-הבנות אלו. ולשואלים: מה למושג הריצה ול'סמל'? – על רגל אחת: סמל, בעינינו, הוא תוספת מכוונת, מכל סוג, על התיאור המציאותי; תוספת, שנועדה להכניס מימד נוסף, להצביע לכיוון של מישור תובנה 'גבוה' יותר.

סמל ואות

ציצית ।

(במדבר ט"ו). דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדורתָם.2. וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: 3. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אותוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אותָם וְלא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זונִים אַחֲרֵיהֶם: שלושה שלבים:1. הבגד קיים. לתוך מציאות זו מוכנס יסוד, חדש, מעורר. לפחות מעורר שאלה: לשם מה? זהו שלב א' - ציצית. סמל.2. על הציצית נוסף יסוד, שמצביע על כיוון. פתיל תכלת. תכלת, אולי שמים. שלב ב' - כיוון.3. תיאור כח ההנעה של הסמל - מבט ברמה גבוהה יותר על מכלול החיים.זהו תיאור קלאסי לדרך פעולת הסמל. ומהיכן לקחנו את החירות לראות במצוות ציצית - סמל ? - מהכתוב: הקישור בין ראייה לבין זכירה מופיע במקום נוסף: הקשת בענן. שם מציין הכתוב שהקשת היא 'אות' לברית: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר .וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ, לִזְכוֹר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. (בראשית ט'.) כלומר, הציצית, כמו הקשת, היא אות, הבא להזכיר את מצב גבוה יותר, 'מבעד לעננים'. ואכן, מהות הציצית היא מעבר לקיום המעשי של המצוה. מהותה היא ההזכרה המתמשכת בדבר ייעודו של האדם. ברור, כי לא תמיד קל ליישם זכירה זאת.

משמעות סמלים

על כנפי נמלים
בתקופה זו של השנה, בסתיו, ניתן לראות נמלים עפות. ליתר דיוק: נמלה אחת עפה, המלכה, והמון נמלים זכרים בעקבותיה. תופעה מיוחדת ומרשימה, עדות למחזוריות המופלאה שבטבע. (תיאור נרחב של תופעות בטבע ניתן למצוא באתרו של אהוד קלפון, מכללת גורדון בחיפה).
"שמתם לב מה קורה עם יורם? (השם המלא שמור במערכת). הצמיח כנפיים ועף מהקן!" "הלוואי שאוכל לעוף. פשוט להצמיח כנפיים, ולצאת מכל המצב הזה". (מוכר לכם?)
במקרה זה, מעוף בעזרת כנפיים אינו דמיון סתם. כלומר, הערגה אינה רק להידמות לציפור ולעוף – שאיפה אותה ניסה האדם לממש כבר אלפי שנים, והצליח בכך רק לפני כמאה שנה. אלא, שהאפשרות הממשית של הצמחת כנפיים – מצויה בטבע, בפועל. ויותר מכך, הערגה הזו לעוף מוצאת את הדוגמא לכך, את הסמל, אם תרצו – אצל הנמלה ! היצור הנחות הזה, הנתון למרמס – עשוי להצמיח כנפיים!! אם כך, גם לי, השרוי כרגע במצב נמוך, מייאש – יש תקווה !
לסמל המעוף יש דרגות שונות, מורכבות ומתפתחות: עבור ילד קטן, החגב עשוי לשמש כסמל לקפיצה מעל מכשולים. ילד גדול יותר מתבונן בהשתאות על ניתור החתול, היכול לטפס לכל מקום. האדם הציב את מעוף הציפור כמשאת נפש. ובין הציפורים ייחד את מעוף הנשר. והנה, גם כנפי הנמלה פותחות אופק חדש להצבעה סמלית על מצבו של האדם – מתוך תופעה מוכרת בטבע. ואם ללכת הלאה – ישנו משק כנפי ההסטוריה, וישנם כנפי המלאכים.
לכל מצב של החיים מתאים סמל אחר, הפותח מבט גבוה יותר. כך ראינו לגבי עיקרון המשחק במצבים שונים בחיים, ע"פ קצב ההתפתחות, הפיסי או הרוחני – יש מקום למשחק, המעשיר את כיווני ההתפתחות הבאים. כשמגיע שלב התפתחות גבוה יותר, האדם מוכן אליו ברמה טובה יותר, בהתאם לרמת המשחק שחווה קודם לכן. כך גם הסמל, הוא משמש מדרגה אל עבר רמה גבוהה יותר בחיי האדם, ומשהגיע אליה, קיים סמל אחר, המצביע שוב, ביחס לאותו תחום – גבוה יותר. מסמלים פשוטים, בחיי היום-יום, ועד סמלים ברומו של עולם, סמלי קדושה ומיסטיקה. (עיין גם במאמר 'מידרג של סמלים').
נוצרה מול עינינו פירמידה הפוכה. = גם צורה זו היא סמל, המשמש להמחשת התהליך, ולאפשרות ראיית כח ההנעה שבו. אני בנקודת הראש של הפירמידה, הפורשת כיווניה מעלי. סמל פותח את המבט, מעשיר ומעמיק את הכיוונים האפשריים שבפני. משהם מתממשים, נפתחים בפני סמלים במימד גבוה יותר, המעשירים את דרכי במימדים נוספים. למעשה, בסיס הפירמידה מייצג את חופת השמים, הנפרשים גבוה מעלי. הסמל הוא הכלי, הוא הסולם מעלה.