מה עושה המחנך?
יושבים מולו תלמידים, שקועים בשלהם, עסוקים בכל מה שהתרבות השטחית מציעה להם השכם והערב. הוא, בתחושת שליחות כלשהיא, מנסה להביא בפניהם משהו שונה, אחר.
הרבה מסלולים קיימים, תחילתם נעוצה במציאות העכשווית של התלמידים, ואחריתם נוגעת באופנים שונים ובאפשרויות שונות של מימוש. המחנך שואף להביא בפניהם מסלולים ראויים, מנסה לכוון לכך שיממשו כיוונים של ערך, של ייעוד ומטרה. כדי שגם כשישתמשו בכל הכלים החומריים והארציים ביותר – יתקיים אף שם מימד של כבוד, של ערך, ושל איכות חברתית וסביבתית נאותה. הלא כך ? היש מחנך שונה מזאת ??
אך כיצד יפעל המחנך ? הרי הכוחות הפועלים על חניכיו – הם כוחות של המציאות החומרית והאינטרסנטית, של הדאגה לעצמי, של התרבות הצרכנית שאין לה גבול, של התחרות האינסופית להצלחה חיצונית, בתבנית הקיימת ב'עולם האמיתי' שמסביב. איך 'יתגבר' על אלה ?
אם לא היתה קיימת בעומק, במהות, אצל כל אדם באשר הוא, כמיהה בסיסית, מכוסה ככל שתהיה, לעליונות הרוח – לא היה סיכוי לפעולת המחנך. חד וחלק.זהו התנאי הראשוני.
אך, כפי שנאמר, כוחות המציאות פועלים כנגד כמיהה ראשונית זו, מכניעים אותה. זאת רואים בכל פינה : אצל תגרנים בשוק, אצל פוליטיקאים בכסאותיהם ובמסדרונות האקדמיה. כוחות המציאות חזקים – מושכים אל הארצי, מונעים ע"י ה'טבע האנושי'.
מהיכן תבוא הישועה ? מה יאפשר, ולו סיכוי קטן, של נביטת זרע של איכות ערכית-רוחנית, מבעד למסות הכבדות של החומריות ? ואף אז, מה יהווה חומר בעירה להמשך התהליך, מה יניע לכיוון מטרות האיכות ? מהי הדרך העומדת בפני המחנך ?
על המחנך להצליח לעקוף את כוחות ה'טבע האנושי' ההרגלי, ואת אופני החשיבה המציאותיים, ה'הגיוניים'. להגיע אל המהות הפנימית המכוסה. למשוך ולאתגר את גילוייה בתוך המציאות, ולהביא להנעה אל האידיאל הערכי, הרוחני.
דרך החינוך משתמשת תדיר באמצעים מוחשיים, חווייתיים, מחברת אל הרגש יותר מאשר משכנעת את השכל. מגיעה דרך הרגליים והבטן יותר מאשר באמצעות ההגיון. מטפחת כבוד כלפי המקורות התרבותיים הקדומים, יותר מאשר סגידה לאופנות המתחלפות. מבססת אופנים של שיתוף פעולה ואחווה, יותר מאשר רמיסת האחר והסביבה במירוץ למימוש הרצונות האישיים. מלמדת על צורות קיום וחשיבה שונים ומנוגדים, תוך טיפוח הכרעות ערכיות ביניהם.
זוהי בתמצית, במקבילות משיקות, דרך הסמל.
יושבים מולו תלמידים, שקועים בשלהם, עסוקים בכל מה שהתרבות השטחית מציעה להם השכם והערב. הוא, בתחושת שליחות כלשהיא, מנסה להביא בפניהם משהו שונה, אחר.
הרבה מסלולים קיימים, תחילתם נעוצה במציאות העכשווית של התלמידים, ואחריתם נוגעת באופנים שונים ובאפשרויות שונות של מימוש. המחנך שואף להביא בפניהם מסלולים ראויים, מנסה לכוון לכך שיממשו כיוונים של ערך, של ייעוד ומטרה. כדי שגם כשישתמשו בכל הכלים החומריים והארציים ביותר – יתקיים אף שם מימד של כבוד, של ערך, ושל איכות חברתית וסביבתית נאותה. הלא כך ? היש מחנך שונה מזאת ??
אך כיצד יפעל המחנך ? הרי הכוחות הפועלים על חניכיו – הם כוחות של המציאות החומרית והאינטרסנטית, של הדאגה לעצמי, של התרבות הצרכנית שאין לה גבול, של התחרות האינסופית להצלחה חיצונית, בתבנית הקיימת ב'עולם האמיתי' שמסביב. איך 'יתגבר' על אלה ?
אם לא היתה קיימת בעומק, במהות, אצל כל אדם באשר הוא, כמיהה בסיסית, מכוסה ככל שתהיה, לעליונות הרוח – לא היה סיכוי לפעולת המחנך. חד וחלק.זהו התנאי הראשוני.
אך, כפי שנאמר, כוחות המציאות פועלים כנגד כמיהה ראשונית זו, מכניעים אותה. זאת רואים בכל פינה : אצל תגרנים בשוק, אצל פוליטיקאים בכסאותיהם ובמסדרונות האקדמיה. כוחות המציאות חזקים – מושכים אל הארצי, מונעים ע"י ה'טבע האנושי'.
מהיכן תבוא הישועה ? מה יאפשר, ולו סיכוי קטן, של נביטת זרע של איכות ערכית-רוחנית, מבעד למסות הכבדות של החומריות ? ואף אז, מה יהווה חומר בעירה להמשך התהליך, מה יניע לכיוון מטרות האיכות ? מהי הדרך העומדת בפני המחנך ?
על המחנך להצליח לעקוף את כוחות ה'טבע האנושי' ההרגלי, ואת אופני החשיבה המציאותיים, ה'הגיוניים'. להגיע אל המהות הפנימית המכוסה. למשוך ולאתגר את גילוייה בתוך המציאות, ולהביא להנעה אל האידיאל הערכי, הרוחני.
דרך החינוך משתמשת תדיר באמצעים מוחשיים, חווייתיים, מחברת אל הרגש יותר מאשר משכנעת את השכל. מגיעה דרך הרגליים והבטן יותר מאשר באמצעות ההגיון. מטפחת כבוד כלפי המקורות התרבותיים הקדומים, יותר מאשר סגידה לאופנות המתחלפות. מבססת אופנים של שיתוף פעולה ואחווה, יותר מאשר רמיסת האחר והסביבה במירוץ למימוש הרצונות האישיים. מלמדת על צורות קיום וחשיבה שונים ומנוגדים, תוך טיפוח הכרעות ערכיות ביניהם.
זוהי בתמצית, במקבילות משיקות, דרך הסמל.
